דף פותח

אלוהים זה משהו אחר
על 'בית קברות לשירים' מאת יובל גלעד

הערות שוליים על לקסיקון הֶקשרים לסופרים ישראלים

הכתיבה עוקפת את השתיקות
על 'שתיקות' מאת סברינה דה ריטה

בית, חיק, לילה
על 'בית בחיק הלילה' מאת בַּכֹּל סֶרְלוּאִי

העתיד של העבר
על השיר 'מה שנפלא' מאת שולמית אפפל

משחקי אורצל על ורד צהוב
על השיר 'היוצא מן הכלל' מאת לאה זהבי

איך זה לא להיות שושן צחור?
על השיר 'ריאיון ביתי' מאת לאה זהבי

שירים בצל המחלה
על 'סמאל אהובי' מאת ענבל אשל כהנסקי

הבלתי אפשרי של נעם פרתום
על 'להבעיר את המים באש'

שיר אושר
על השיר 'כאן, על שפת מים קדושים'
מאת שי אריה מזרחי

'ברושים הם סימני קריאה'
על 'הכוח המדמה' מאת ריקי דסקל

הנפש המתרוננת והנפש הזועפת
על השיר 'לילה ויום' מאת אסתר אטינגר

השָׁד הֶחסר: אסתטיקה של הֶעְדֵּר
על 'שחזור' מאת ליסה כץ

האושר: עיון בשיר מאת שולמית אפפל

להושיע את אלוהים:
בעקבות שתי מילים בשיר מאת ריקי דסקל

היבטים אחדים על 'לחם וגעגועים'
על 'לחם וגעגועים' מאת עודד פלד


צרו קשר


בניית אתר: גבריאלה אלישע
עלה לאוויר ב-27 בינואר 2015


אתר ראשי






 
רשימות על שירה
על 'הכוח המדמה' מאת ריקי דסקל

גבריאלה אלישע

"ברושים הם סימני קריאה"

ריקי דסקל, הכוח המדמה, הוצ' עם עובד / שירה, 2012, 88 עמ'.

שם הספר
"הכוח המְדַמֶּה", הלא הוא הדמיון, הוא מושג רמב"מי. בחיבורו "שמונה פרקים" משרטט הרמב"ם את מבנה כוחות הנפש בסדר היררכי. את חמשת החושים הקולטים את העולם הוא מכנה "הכוח המרגיש" ומעליו בהיררכיה נמצא "הכוח המדמה" ש"הוא הכוח אשר יזכור רשמי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום. וירכיב קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולזה ירכיב הכוח הזה מן העניינים אשר השיגם עניינים שלא ישיגם כלל, ואי אפשר להשיגם" (פרק א).

הכוח המדמה הוא אפוא כוח יוצר המרחיב את גבולות התודעה מעבר לגבולות החושים. הוא היכולת למצוא דמיון בין דבר לדבר ולשאול מדבר לדבר, שהוא למעשה הכוח של הדימויים והמטפורות, שהם התכונה המהותית ביותר לשירה. כדי להמחיש את דבריו, הרמב"ם ממשיך ברצף "כמו שידמה האדם ספינת ברזל תשוט באוויר, ובן אדם שראשו בשמים ורגליו בארץ; ובעל חי באלף עיניים, על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות ירכיבם הכוח המדמה וימציאם בדמיון" (שם). נקל לראות שהרמב"ם עצמו כתב כאן שיר.


"הנה שקיעה, הנה כנף"
ריקי דסקל בשיר שכותרתו "הכוח המדמה של המילים" (עמ' 79) תוהה גם היא על היחס שבין החושים לדמיון, היא מוציאה אותם לסיבוב מודרך, ובסופו היא פוסקת כמו הרמב"ם את עליונותו של הכוח המדמה.

לפי סיפור בריאת העולם בבראשית, אלוהים ברא את העולם ואת כל המצוי בו, אך האדם הוא זה שנתן שֵמות לדברים - "ויקרא האדם שֵמות" (בראשית ב 20). לפיכך, בעוד העולם הוא בריאתו של אלוהים, השפה היא יצירה אנושית. בשיר של ריקי דסקל מצביע "הכוח המדמה של המילים" על האובייקטים, הנקלטים בחושים, ונותן להם שמות "הִנֵּה עֵצִים / הִנֵּה שְׁקִיעָה / הִנֵּה כָּנָף / הִנֵּה בַּיִת מוּגָף". למעשה חבויה כאן סוגיה פילוסופית־בלשנית בדבר היחס שבין העולם לשפה, בין הדבר לדיבור, בין המסומן למסמן.

בהמשך, נוף השיר כמו הולך ומתכשף. הלילה יורד ומכסה את העולם, הכול נסגר ובתנועה כלפי מטה: המזח שקוע, העיר טבעה, עלה נופל, ימה נושפת - הרפיה, מנוחה - ומעל כל אלה תלוי ירח רועד, דומה שגם הוא עוד רגע יצנח, והכוח המדמה של המשוררת הופך סלע בים, מכוסה אצה, לחיה קטנה מצטנפת בפרוותה הירוקה, והכוח המדמה של הקורא כמעט מאפשר לשמוע את נשימתו־נשימתה...


החוויה הרליגיוזית
לצד שירים טעונים וְרַחבי יריעה, יש בַּספר שירים קצרים, עדינים וּמְהַלכים קסם. כך, השיר הראשון "עם שחר" פותח את הספר בסוג של התגלות: "בְּשׁוּרָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת מֵאוֹר / לְרֹחַב מִצְחִי / רָצוּ הַמִּלִּים / אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים" (עמ' 9).

מעניין שאלוהים מתגלה במילים כתובות, הוא שולח אותות באמצעות אותיות, והמצח - המצוי בחלק העליון של הגוף ושל הפנים, שמאחוריו חבוי המוח ובאמצעו העין הפנימית - משמש כלוח שנכתבות עליו המילים, לא בדיו ובכתב גשמיים, אלא באותיות עשויות מאור, וזהו כנראה האור שנברא ביום הראשון (לעומת מאורות השמים שנבראו ביום הרביעי). האותיות המתגלות מעטרות את המצח כמו אור הקורן ממצח קדושים ומוארים, והעור הופך לאור... "רצו המילים", ללמד שההשראה, ההתגלות, החזיונות חמקמקים המה, מבזיקים כהרף עין, וכדי ללכוד משהו מן העבר השני יש להיות קשוב מאוד פנימה. וזה תוכן ההתגלות "אדוניי הוא האלוהים" - מילים מן התפילה היהודית, משפט קצר, תחביר פשוט, פסקני, כדרכם של דברים הבאים בחיזיון, ויש להם תוקף טרנסצנדנטי. אדוניי הוא האלוהים!

מה בעצם מתגלה פה? מתגלה השם של אלוהים, כלומר אלוהים מתגלה באמצעות שמו. ושוב מתעוררת שאלה פילוסופית: האם השם (של אלוהים) מייצג את אלוהים או שמא השם הוא הוא אלוהים? מה שמוביל היישר אל השיר החותם את הספר "שם השם" (עמ' 81) והוא מדבר על אותיות השם המפורש: "גִּעְגּוּעַ הַיּוֹנָה נִקּוּדֵי אוֹתִיּוֹתָיו / צִיּוּץ הַשַּׁחֲרוּר כִּתְרָן / וְהַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה רִצְפָּה לָהֶן".

בעוד בשיר הפותח יש התגלות טקסטואלית של האל, השיר החותם מרחיב את ממדי ההתגלות של האל אל הטבע - ציפורי השיר מתעוררות עם שחר לשיר את שבחי השם, כאילו מתוך רגש של געגועים; ובעוד השיר הפותח נותן לנו את אור האותיות, השיר המסיים מוסיף להן ניקוד וכתרים, כסופר סת"ם המהדר בכתיבתו. יש כאן תהליך של התגשמות, של העלאה על הכתב, ממופשט אל צורה גרפית אמנותית מוקפדת. בשיר הראשון אותיות האור נכתבות על המצח ואילו בשיר האחרון כבודו מלא עולם, העולם כולו משמש כיריעה לכתיבת שם השם, "והשמש העולה רצפה להן" (הדגשה שלי, ג"א). ואם כך איפה עובר הגג (הקו העליון של האותיות)? ואם יש רצפה וגג, הכוח המדמה מצייר מיד בית, ואכן צירוף אותיות זו לזו נקרא בטרמינולוגיה של כתיבת סת"ם תיבה1, שהיא בקריאה לאחור הבית, ומתגלה כאן דימוי מעניין של המילים כבית, כמשכן... גם שיר קצרצר זה מתרחש עם שחר, כפי שרומז שמו של השחרור, ורומז הוא גם על הדיו השחורה, שכן האותיות צריכות להיות "שחורות בתכלית השחרוּת", על פי הלכות סופרים, בבחינת "אש שחורה על גבי אש לבנה", וזה גם עולה בקנה אחד עם השמש שבשיר, ומכאן ניתן ללמוד שבאותיות יש יסוד של אש. עם שחר, כאשר בוקע האור הראשון, בוקע גם אור אחר, נפתחת התודעה ומאירות האותיות - זמן טוב להשראה, להתגלות, לכתיבה. שני שירים קצרים אלה פורשים לפנינו מארג קסום של שפה, אלוהים וטבע, מהויות קשורות וארוגות זו בזו.

גם השיר "צבע השמים נשפך" (עמ' 10) עושה אנלוגיה בין הטבע לשפה הכתובה ובין אובייקטים בטבע לסימני הכתב - "ברושים הם סימני קריאה"; "עור האדמה" מקביל לעור בהמה (קלף), המשמש לכתיבת "השירה הזאת";2 בדי העצים כיריעות הגהה; הציפור היא הנפש המתלבטת בסבך המילים, השפה היא שפת הקול הפנימי, והנה השיר בשלמותו: "בִּשְׂפַת הַחֲשָׁאִים / שֶׁל עוֹר הָאֲדָמָה / בְּרוֹשִׁים הֵם סִימָנֵי קְרִיאָה / צִפּוֹר / נֶפֶשׁ נְבוֹכָה בֵּין הַבַּדִּים / וְשֶׁבֶר לְעוֹלָם שֶׁבֶר".

ובאותה אווירה של קסם, השיר "קול הנשמה" (עמ' 80) פותח במילים "הינשאו פתחי עולם" (תהלים כד 7), אך מלך הכבוד שברקע מוחלף ברשימת פריטים כמעט בלתי מורגשים, אך מוחשיים, כמו "תנועת השריר הנסתר מכולם" ו"תנועת הטל על העלה", ומשתמעת מכאן הקבלה בין הדברים, כפי שאומרת כותרת שיר אחר "אם יש אלוהים הוא מצוי בפרטי הפרטים" (עמ' 67); ועוד מתכונותיו של האל המשתמע בשיר שהוא הופך "בדידות לצליל", היינו שבדממת הבדידות אפשר לשמוע את "תנועת הרוח בקנה", שניתן לפרש כנשימה ואת מצב הנפש בזמן שהיא מעלה כל זאת על הכתב כמצב מדיטטיבי, קשוב לרחש הנשימה והנשמה; "תנועת הנפש / אל מקום שכאב הופך ליופי" - המקום סינונים לאלוהים והנפש נעה לעבר אותו מקום שבו מתרחשת הטרנספורמציה, ואותו מקום יכול להיות גם תהליך היצירה.


החוויה האירופית
כמו בספריה הקודמים של ריקי דסקל, גם בספר זה יש לשירי השואה נוכחות בולטת, בדרך כלל כשהם שלובים במסעות על אדמת אירופה. הניצולים והשורדים עצמם חסרים לעתים את הכלים ואולי גם את הריחוק הדרוש כדי לדבר על השואה, לתעד אותה, מה גם לייצג אותה באמצעים אמנותיים, אך הטראומה עוברת מדור לדור, הן במישור הלאומי הן במישור המשפחתי־הפרטי. עדיין חיים בקרבנו ניצולי שואה, שהם עדות חיה למאורעות, אך "קָרֵב יום בו תיחלש שוועת המעונים עד שתֹאבד" (עמ' 19), ולכאן נכנסת העדות האמנותית־הספרותית וכל צורות ההנצחה האחרות. צאצאי הניצולים מתמודדים עם הטראומה שירשו מהוריהם ומדליקים את נרות הזיכרון, כל אחד בדרכו. ריקי דסקל משתתפת במפעל ההנצחה הספרותית של זיכרון השואה. מעידים על כך כאמור שיריה הרבים סביב נושא זה הפזורים בחמשת ספריה.

שירים אלה הם בדרך כלל רחבי יריעה יותר מהשירים הליריים שהבאתי דוגמתם למעלה. יש בהם דמויות ודיאלוג, עלילה ונקודת מפנה, ולמעשה כל האלמנטים שעושים סיפור, והם משתייכים לתת־הסוגה של שירה אפית. מתוך כעשרה שירים בספר המדברים על השואה ומאזכרים אותה בחרתי להתייחס לשיר "כך נראתה ברלין שלי לפני חמש שנים" (עמ' 15).

וזוהי עלילת השיר. הזמן: מאי 1945, סוף המלחמה; המקום: ברלין ההרוסה. השיר נפתח בתמונה ביתית־משפחתית אינטימית. הנער הוֹרְסְט קְנוֹבְּלֶר רכון על מחברתו, מדביק בה גלויה של ברלין מלפני המלחמה וכותב בכתיבה תמה "כך נראתה ברלין שלי לפני חמש שנים". בדיוק באותו זמן אמו רושמת "לתת טבעת מזהב לבן משובצת יהלום / לקבל - תפוחי אדמה", מורָה לִבנהּ שלא לצאת מהבית עד שתשוב, וּבנהּ משיב "אָלֶס קְלָאר" (הכול ברור). עד כאן תמונה שקטה למראית עין, שכן מתחת לפני השטח ברור לנו ההרס הפיזי של ברלין, הרעב, המחסור, וכמה יקרים יכולים להיות תפוחי אדמה. בנקודה זו, שגב' קנובלר יוצאת מהבית, העלילה מתפצלת לכמה אפשרויות, זו גרועה יותר מזו, כמו לא החליטה המשוררת־המספרת לאיזה כיוון להוביל את העלילה, ואולי רצתה לתת כמה אפשרויות כדי להדגיש את הכאוס של שלהי מלחמה. כך או כך לעומת המשחק בכיוונים אפשריים בהתפתחות העלילה, הבדיונית ממילא, יש עובדה מוצקה אחת, שאי אפשר לשחק אתה כי היא עובדה, "שכּל בני משפחתה של אמי עלו השמימה בצריחה / והפכו לאבק פורח וּלעשן מתכלה" (עמ' 16).

הנער הורסט קנובלר ואמו הם גרמנים3 והשיר מטיל זרקור אל הסבל והתוצאות הקשות של המלחמה בעבור הגרמנים עצמם, שגם עולמם נחרב במידה כזו או אחרת, ואם גרמנייה מחרפת נפשה בעבור תפוחי אדמה לה ולבנה, שספק אם יספיקו לארוחה אחת. הטרגדיה היא גם שלהם. מעניינת נקודת המבט של השיר שיכולה להזדהות ולהיות אמפתית לסבלם של בני אדם באשר הם בני אדם, לראות אותם כפרטים ולעורר חמלה גם עליהם, אף שהם משתייכים לעם שרצח את בני משפחתה ובני עַמהּ. בנקודות האנושיות, הבסיסיות והאוניברסליות, אנחנו יכולים להיפגש ולהזדהות.


החוויה האמנותית

ניכר שהמשוררת ריקי דסקל מתפעלת מאמנות הציור, ולמעשה היא עצמה מציירת במילים וחלק משיריה הם ציורים מילוליים ממש. לדוגמה השיר "לגלף רגע מתוך הזמן כמו עין מתפוח אדמה" (עמ' 71) כל כך ויזואלי, כמו קורא לַצייר המיומן למתוח את הקנבס שלו ולצייר את הנוף - הוראות הקומפוזיציה בגוף השיר. אפשר לראות בעיני רוחנו את התמונה בצבעי שמן כהים על קנבס גדול דיו שיכיל את כל האלמנטים: שלוש זקנות לבושות שחורים, יושבות על שפת אגם, תפאורה כהה של יער עבות "והעץ השחור בשוליו", במרחק - הרים עוטי עננים, כמו ציור קלאסי מלפני כמה מאות שנים; העננים הם "ענני כבוד", מזכירים את מלך הכבוד שברקע "קול הנשמה" (עמ' 80). מעניין איך מציירים את אלוהים רוכב על עננים ואיך מעירים בלב הצופה מין תחושה שמתעוררת לעתים מול הנשגב, הבלתי נודע...



*

השיר "אֶל חלודה" (עמ' 65) נותן כמדומה ביטוי ממצה לאסתטיקה היפנית שנקראת ואבי סאבי (wabi sabi). אסתטיקה זו מכירה בפגעי הזמן שאינם פוסחים על דבר ובחוסר השלמות האימננטי והטבעי של כל הדברים, לפחות אלה מעשה ידי אדם, ומוצאת יופי ועומק בישן, בדהוי, בשרוט... השיר פותח כל כך יפה, והחריזה הפנימית שבו נותנת לו איכות מוזיקלית:

לֹא אֶל הַשֶּׁפַע לֹא אֶל הַחַשְׁמַל לֹא אֶל הַצֶּבַע
הָרוּחַ שֶׁבִּי בַּחֲבָלִים נֶעֱלָמִים נִרְתֶּמֶת
אֶל הַמַּסְמֵר הַמְּעֻקָּם אֶל הַצִּנּוֹר הַקָּרוּעַ אֶל הַמְּחֹרָר וְהַפָּצוּעַ
אֶל הָאוֹפַן הֶחָסֵר אֶל הַכִּסֵּא הַנָּטוּי אֶל פָּנָיו הַשְּׁבוּרִים שֶׁל הַסּוּס הַתָּלוּי
אֶל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים שֶׁצִּבְעָם אֲדָמָה אֶל מִרְכֶּבֶת הַבַּרְזֶל הַחֲלוּדָה
מה שמתחיל בלגטו ובמשפטים ארוכים בבית הראשון הולך ומתקצר מבית לבית עד שמגיע לסטקטו בבית האחרון, ועל קוצו של ההבדל בין תנועה קטנה (סגול) לתנועה גדולה (צירה) משתנה המשמעות ומשתנה גם התחביר. מילת היחס אֶל שבשני הבתים הראשונים הופכת לשם עצם אֵל, וכך זה הולך: "לֹא אֵל / לֹא אֵל / לֹא אֵל / הַשֶּׁפַע / הַחַשְׁמַל / הַצֶּבַע / אֵל מַסְמֵר / אֵל צִנּוֹר / אֵל מְחֹרָר / אֵל אוֹפַן / אֵל פָּנָיו / אֵל כַּנְפֵי / אֵל בַּרְזֶל / אֵל חֲלוּדָה" (עמ' 66).

כאן כבר בולט לעין שצירוף האותיות 'לא' הוא היפוך של צירוף האותיות 'אל'. האם היפוך האותיות מרמז גם על היפוך משמעות? בעוד הלא הוא שלילה, הוא העדר, האם האֵל הוא היש, הוא הבריאה? ומה בין אֶל לאֵל? האם אֶל מורָה את היחס, הכיוון, אֶל האֵל הנמען? ואֵל הוא גם כוח, יכולת, פוטנציה, כמו בביטוי יש או אין לאל ידי. האם האל הוא שנותן את הכוח, היכולת? (מזכיר לי את הברכה "יהי הכוח עמך" מסדרת מדע בדיוני שהוקרנה בטלוויזיה לפני שנים רבות, וזה מקביל לחלוטין לברכה התנ"כית, השגורה גם בימינו, בנוסח "אלוהים עמך".)

גם התחביר נפתח לכיוונים שונים. למשל, מה פירוש אֵל מסמר? האם האל הוא מסמר או שזה צירוף סמיכות, שפירושו אל של מסמר או אל עשוי ממסמר? ומה פירוש אֵל חלודה? האם האל ברא את החלודה, האם הוא בעצמו נתון לפגעי הזמן ומחליד, האם הוא שוכן ונמצא גם בחלודה? הכול אפשרי. כך או כך אני נזכרת בשיר אחר של ריקי דסקל שמופיעות בו המילים "הו אלוהים, אתה כה שביר", וכתבתי עליו רשימה4 שעיקרה תכונת השבירות של אלוהים, וגם כאן האל הוא "אל מחורר", גם אלוהים הוא ואבי סאבי; כי אולי אלוהים ברא אותנו בצלמו, אך קרוב לשער גם את ההפך, שאנחנו בראנו אותו בצלמנו - האנושי, הפגיע, השביר5...

השיר "אֶל חלודה" נכתב "לנוכח פסל של רנה נגרין" ומתכתב עמו. מתוך השיר אפשר להבין שמדובר בפסל עשוי מן הגרוטאות שחלקן לפחות נמנות בשיר: כיסא עקום ופנים שבורים של סוס, אך לגרוטאות האלה יש כנפיים ועוד "כנפי כרובים" ו"מרכבת הברזל החלודה" ממריאה...



*
היריעה מתארכת ולא דיברנו עוד על מלכה באב"ד (עמ' 44), על סוס התודעה (עמ' 62) ועל דברים רבים אחרים, אבל אי אפשר בלי אהבה וארוטיקה: "אָזְנִי צְמוּדָה לְלִבְּךָ / וְהוּא מִמֶּרְחָק שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר / שׁוֹלֵחַ / מְסָרִים מֻצְפָּנִים שֶׁל אַהֲבָה" (תופים, עמ' 41).





--------------------------------------------------------
1 תוך כתיבת המילה כתיבה שמתי לב שגם היא מכילה בתוכה את התיבה תיבה.
2 "כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא 19) - מכאן נגזרה מצוות כתיבת ספר תורה. מעניין שהתורה מוגדרת כשירה, ללמד שיש ביניהן מכנה משותף אם בשפה אם במקורות ההשראה...
3 ביררתי את הנקודה הזאת עם ריקי דסקל עצמה.
4 אלה בת-ציון, "להושיע את אלוהים (בעקבות שתי מילים בשיר מאת ריקי דסקל)", מרפסת, קונטרס ד, חורף 1991, (פרסמתי בעבר בשם אלה בת-ציון).
5 במונחים אחרים: האנשת האל או אנתרופומורפיזם. וראו גם ברשימתי, למעלה, הערה 4.




© כל הזכויות שמורות
פורסם במאזניים, גיליון 4, כרך פ"ו, אוגוסט 2012, עמ' 46.


לראש הדף