דף פותח

אלוהים זה משהו אחר
על 'בית קברות לשירים' מאת יובל גלעד

הערות שוליים על לקסיקון הֶקשרים לסופרים ישראלים

הכתיבה עוקפת את השתיקות
על 'שתיקות' מאת סברינה דה ריטה

בית, חיק, לילה
על 'בית בחיק הלילה' מאת בַּכֹּל סֶרְלוּאִי

העתיד של העבר
על השיר 'מה שנפלא' מאת שולמית אפפל

משחקי אורצל על ורד צהוב
על השיר 'היוצא מן הכלל' מאת לאה זהבי

איך זה לא להיות שושן צחור?
על השיר 'ריאיון ביתי' מאת לאה זהבי

שירים בצל המחלה
על 'סמאל אהובי' מאת ענבל אשל כהנסקי

הבלתי אפשרי של נעם פרתום
על 'להבעיר את המים באש'

שיר אושר
על השיר 'כאן, על שפת מים קדושים'
מאת שי אריה מזרחי

'ברושים הם סימני קריאה'
על 'הכוח המדמה' מאת ריקי דסקל

הנפש המתרוננת והנפש הזועפת
על השיר 'לילה ויום' מאת אסתר אטינגר

השָׁד הֶחסר: אסתטיקה של הֶעְדֵּר
על 'שחזור' מאת ליסה כץ

האושר: עיון בשיר מאת שולמית אפפל

להושיע את אלוהים:
בעקבות שתי מילים בשיר מאת ריקי דסקל

היבטים אחדים על 'לחם וגעגועים'
על 'לחם וגעגועים' מאת עודד פלד


צרו קשר


בניית אתר: גבריאלה אלישע
עלה לאוויר ב-27 בינואר 2015


אתר ראשי






 
רשימות על שירה
על 'להבעיר את המים באש' מאת נעם פרתום

גבריאלה אלישע

הבלתי אפשרי של נעם פרתום

נעם פרתום, להבעיר את המים באש, הוצ' חרגול ועם עובד, 2012, 192 עמ'.

"אני שופעת וגועשת כמו אוקיינוס" כותבת המשוררת הצעירה בעמ' 55, ושורה זו משקפת גם את חוויית הקריאה בשירים. נחשול של מילים מסתער וסוחף, מרגע שהוא נוצר ויוצא לדרך הוא "בלתי ניתן לעצירה", ככותרת השיר הפותח. זה מסביר את השירים-הטקסטים הארוכים מאוד, שהארוך בהם הוא "שבלול המהפכה", החותם את הספר וכתוב על פני עשרים עמודים צפופים בשורות ארוכות.

הנחשול כאוטי וסוחף, אך בד בבד סדור על אופניו, מרוסן, מעובד ומדויק. זה מתבטא למשל בחריזה תוֹכית (בתוך השורות) ובחריזה סוֹפית (בסוף השורות) קפדניות: "אתה תופס במותניי, אני חדורה כמו קערה / אני נציב של מלח ואני בְּערה / אני זעם שמים ועֶברה וצרה / אני נקיית כפיים וּצחורה וּברה" (בלתי ניתנת לעצירה, עמ' 9). כך המקצב והחריזה יוצרים מוזיקה נפלאה.



*

תשוקה וחושניות גודשות את הדפים: "תבוא / וְנִרְעַם וְנִנְהַם / ונהיה כמטורפים כל הלילה / יחגגו בנו אריות / יתגוללו בנו אריות / נלקק זה לזה" (עמ' 55)... ליקוק חייתי זה איננו סתם ליקוק, הוא ליקוק מְרפא, כמו חיה פצועה המלקקת את פצעיה או את הגור שלה: "נלקק זה לזה / כל אחד בתורו / כל אחד לכל אחד / את הגור הפנימי שלו / ננשק את הפציעה / נעלה ארוכה" (שם). ללקק את הגור הפנימי זה נפלא, וזה לא סתם גור, זה גור אריות; כרגע הוא זקוק לטיפול ולהזנה, אך השאגה שתרעיד את היער (ואת ספר השירים הזה) כבר נמצאת שם.

בניגוד ללהט האריות, לעתים הסקס נעדר כל ריגוש; לעתים הדיבור המיני בוטה והשורש זי"ן מופיע אינספור פעמים; דווקא בשיר אהבה המוקדש למרוה יש רגש מעודן: "ככה אנחנו עד אור הבוקר / מתַרגלות אי-היצמדות לגברים זו בזרועות זו בזרועות זו / ועם שחר אני נודרת לה בלבי שהיא תמיד תהיה / מַיי גֶירְל" (עמ' 16).



*

"התותים מתרסקים לי בפה / והופכים לשירים" (עמ' 97). השירים נוצָרים בפה (הפה מתחיל את תהליך העיכול) והם תוצר לוואי של תהליך עיכול מנטלי. לתוצר הלוואי הזה יש תפקיד בשרידה של המשוררים: "וחשבתי איך שירה היא מין דבר כזה שעוזר לךָ לרצות לחיות" (עמ' 118). השירים, כמו הדיבור, נוצרים בפה, בלשון, כי גם הם אופן של דיבור, ובמיוחד נכונים הדברים לגבי המשוררת נעם פרתום, שהיא אמנית ספוקן וורד (חפשו אותה ביוטיוב).

בשיר אחר נאמר "וקצף ים לבן ניגר מפי ברִגשה אדירה / קֶצֶפְיָמְלָבָן מפי מדבר שירה" (עמ' 9). גם כאן השירה מתחוללת בפה, והפעם היא מתחברת לאיתני הטבע הגדולים (בניגוד לתותים הקטנים); הקצף הוא תוצר לוואי של הגלים הנשברים, כמוהו השירה תוצר לוואי של מִשבְּרי הנפש ("כל מִשבריך וגליך"...); קצף הניגר מן הפה יכול להיות גם תוצר לוואי של אירוע מוחי, מעין התקף שירה הכופה עצמו על המשורר. מעניין לציין בהקשר זה את ההטיות הרבות של הפועל לְרַיֵּר: "כל החלזונות והשבלולים דופקים על דלתי ומריירים ומריירים / סוחפים אותי לאַחְלָהקֶרַח בתוך קונכייה ומריירים ומריירים / 'אבל אין לי בכלל מחלקיים', אני אומרת, ומריירת ומריירת [...]" (עמ' 170) ועוד מופעים רבים.

שירתה של פרתום מתפרצת, אך בד בבד מיוסדת על אדני לימוד ודעת, ומקיימת קשרים דיאלוגיים ואינטרטקסטואליים עם משוררים שקדמו לה: "מרגישה כמו וולט ויטמן צורח את צרחתו הפראית מעל גגות העולם - / הקריאה החיה של החופש מתגלגלת מלשונו ללשוני - / טללים טללים על עשב רענן" (עמ' 12).



*

נוגעים במיוחד השירים על האב שנפטר בהיות המשוררת בת חמש עשרה שנים בלבד - החלל הגדול שהותיר, הגעגועים אליו, הזיכרונות ממנו, אלמנוּת האם ויתמות הבת - ניכר שאירוע זה עיצב במידה רבה את עולמה הרגשי ויצק לתוכו המון כאב: "בכל העולם אין דֵי מקום לצרחה שלי" (עמ' 39), "לפעמים אני צריכה לבְכות עולם כי אין לי אבא" (עמ' 133).

שמו של האב הוא אבינעם. אחד השירים מתאר את הנערה-המשוררת נכנסת לסופרמרקט, משתהה שם בכוונה זמן רב, מחכה לשמוע במערכת הכריזה את שמו של אבינעם, שהוא המנהל, מהדהד בכל הסופרמרקט: "אבינעם אבינעם / בוא לקופה ראשית בבקשה אבינעם / אבינעם אנחנו צריכים אותך בקופה ראשית / [...] אבינעם / אבינעם / אבינעם"... (עמ' 32); ומילים שאמר לה אביה בילדותה "קוקי, צפצפי על כולם" מהדהדות בראשה כמילות קסם בזמנים של מפח נפש ונותנות לה כוח ופרספקטיבה: "ולחשתי לעצמי: / קוּקִיצַפְצְפִי קוּקִיצַפְצְפִי קוּקִיצַפְצְפִי עד / עלות הבוקר" (עמ' 163); וכף ידו החמה, הגדולה, העוטפת את כף ידה הקטנה ומעניקה לה ביטחון בעולם, מופיעה כמה וכמה פעמים - דברים טריוויאליים לכאורה אשר הולכים ומתעצמים בזיכרון ונוכחים ביתר שאת לנוכח היעדרם במציאות.

"וזאת אני - נעם, משוררת, בתו של אבינעם - אבא שלי [...] והמורשת השמית הסימבולית הזאת אומרת בתוכי דרשני מדי יום, חוצבת מבשרי מילים, מניעה אותי לחיות כדי ליצור, ליצור כדי לחיות" (עמ' 168). מותו של האב הוא חוויית יסוד מכוננת עבור המשוררת, והיא קושרת בין אירוע טראומטי זה לבין הכתיבה שלה. מתוך המוות של האב נולדה התשוקה לכתוב, כמוה כתשוקה לחיות, ולאהוב, להיאחז בחיים. קשר הדם שבין הדורות לא יכול להינתק, אף לא באמצעות המוות, והוא נמשך בכל דרך אפשרית, כולל דרכים סימבוליות ואמנותיות.



*

בחלק מן השירים זורמת אנרגיה אנרכיסטית של הרס ומרד נעורים נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית, שבנויה בין השאר על ניצול ועבודת ילדים בארצות עניות, ונגד כל דבר בעצם: "בוא נשרוף את קסטרו - / את פרווֹת השועל ומגפי הנחש / [...] בוא נשרוף את חנויות הספרים / את סטימצקי / ואת צומת ספרים / ואת צומת ספרים / ואת צומת ספרים", סטימצקי יצאה כאן בזול, "ועל תל האֵפר וְהֶחֳרָבוֹת / בלהט הסֶנטר המתאבל / נעשה מסיבה" (עמ' 42-41). לפי האינטרנט שיר זה נכתב לפני פרוץ המחאה של שנת 2011. כנראה היה אז משהו באוויר שבישר מ-ה-פ-כה! ואכן גל המחאות ששטף את העולם בשנתיים האחרונות לא דילג על מדינתנו ועל שירתה של נעם פרתום, והניב את "שבלול המהפכה", שהיא יצירה מופתית הכתובה על פני עשרים עמודים צפופים ומתעדת את חווייתה האישית והאמביוולנטית של המשוררת כלפי ה"מהפכה" (עמ' 189-170).



*

לשון השירים עשירה ורב-משלבית, והיא מעידה על שליטה בשפה העברית על משלביה הגבוהים והנמוכים גם יחד. לצד צורות ספרותיות כמו "אתה עולה כמו עץ מֵהַמִּדְרֶכֶת" (עמ' 9) או "בְּהִטָּרֵק דלת" (עמ' 11), בולטים שיבושי לשון ושימושים האופייניים לשפת הדיבור ומועתקים כמות שהם אל שפת הכתיבה, כאילו מתוך כוונה תחילה לטשטש את הגבולות (זה מתחבר למה שכתבתי למעלה שהשירה נוצרת בפה כמו הדיבור, ומכאן שהיא שוות ערך אליו).

להלן אמנה בקצרה תופעות לשוניות בולטות בכתיבתה של פרתום:
  • שיבושי לשון ממינים שונים, כגון: עשרים וְאַרְבַּע שקל (עמ' 68) - אי-התאמה במין דקדוקי בין שם המספר לשם העצם; אני יֵלֵךְ, אני יַגִּיד (עמ' 137) - אי-התאמה בגוף ובמין הפועל; לְכּוֹפֵף (עמ' 113), וְכָּכָה (עמ' 137) - ניקוד והיגוי "שגויים" במתכוון;
  • כתיב פונטי (כמו ששומעים בשפת הדיבור): אני צְכָה (עמ' 17), סְתוֹמֶרֶת (עמ' 100), דַּפְקָא (עמ' 146);
  • כתיב אבידני, כלומר מילים מאוחות בלא רווח ביניהן, או תוך השמטת אותיות: רֶגֶלְעַלְרֶגֶל (עמ' 129), מַרְגִּישׁוֹתָהּ (עמ' 120), מַתְרוֹצָה (עמ' 126), הָרַעַם אוֹכֵלִי (עמ' 162);
  • שימוש רב במילות סלנג, כגון מתפקשש, ראש קלבסה, סמטוחה, כולל צירופים היברידיים כמו אַחְלָה בִּיט (עמ' 18);
  • שימוש רב בלועזיזמים ואנגליזמים "ההוא עם השלֵייקֶעס, הקומוניסט שמטפח אֶטִיטְיוּד של מיזנתרופ, מְדַגֶ'ה בעמדה" (עמ' 120);
  • משפטים שלמים וחלקי משפטים באנגלית כתובים באותיות עבריות "כי כְּשֶׁהַַבִּיט אִיז אוֹן אָז הַבִּלְתִּיאֶפְשָׁרִי / אִיז הֶפֶּנִינְג - / נוֹ שִׁיט" (עמ' 18);
  • גזירת פעלים משמות עצם לועזיים: סְפִּינְגְ'גָ'ה (עמ' 11), מְדַיְּטִים (עמ' 69), מְדַגֶ'ה (עמ' 120) - לטעמי הצורות לספנג'ג' וּלדג'ה לא נוחות ללשון ולאוזן;
  • גזירת פעלים משמות עצם עבריים "הזבובים מִזְדַּבְּבִים והכוכבים מִתְכַּכְבִים" (עמ' 185);

וזה לא הכול. במינון נמוך תופעות אלה מצויות לעתים גם אצל משוררים אחרים, ובכתיבה בכלל, אך אצל פרתום המינון הוא גבוה וניכרת גישה ברורה של להוריד את השירה, והשפה בכלל, מהמשלב הגבוה, הנקי והתקני אל שפת הרחוב המשובשת, המאונגלזת. יונה וולך אמרה שהעברית היא סקס-מניאקית, אבל תיבול כבד של העברית באמריקניזמים עושה אותה סקסית יותר כמדומה "כל היוניברס עומד כמו לפיד בוער בכף ידה" (עמ' 86). ושמא אפשר לדבר כאן על משלב תל-אביבי או ניב שיינקינאי? ושמא השעטנז הזה משקף את שפת הדור הצעיר, דור המהפכה והפייסבוק?! שאלות אלה מזמינות את הבלשן-החוקר לומר את דברו.



*

מפאת אורך השירים אי אפשר להביא כאן שיר אחד בשלמותו, אך בכל זאת הנה כמה שורות רצופות מתוך "ג'לי אדום וריח של עמבה (כמה אהבתי)":

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת כְּמוֹ קְלוֹץ בְּתוֹךְ הַבִּלְתִּי נִתָּן לַעֲשִׂיָּה
וּמְסַפֶּרֶת מַעֲשִׂיּוֹת. רוּחוֹת פֶּרֶא עוֹבְרוֹת עַל עוֹרִי כְּמוֹ סַכִּינֵי גִּלּוּחַ מְשֻׁמָּשִׁים,
בְּרָקִים קָרִים מִתְנַפְּצִים אֶל הַיָּם - דְּאוֹנִים בּוֹעֲרִים בָּאֵשׁ, אִזְמַרְגָּדִים מִתְקַהִים
לְאִטָּם: אִמָּא שֶׁלִּי מִזְדַּקֶּנֶת,
אָח שֶׁלִּי מִזְדַּקֵּן, אֲחוֹתִי מִזְדַּקֶּנֶת, אַבָּא שֶׁלִּי מִזְדַּקֵּן בְּקִבְרוֹ - הַזְּמַן
נוֹעֵץ בַּכֹּל וּבְכֻלָּם אֶת שִׁנֵּי הָאַל-חֶלֶד הַצְּהֻבּוֹת שֶׁלּוֹ. אֲנִי יוֹשֶׁבֶת כְּמוֹ קְלוֹץ
בְּתוֹךְ הַבִּלְתִּי נִתָּן לַעֲשִׂיָּה וְצוֹבַעַת אֶת שַׂעֲרוֹתַי
בְּגוּאַשׁ כֶּסֶף אַחַתְאַחַת.
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת כְּמוֹ קְלוֹץ בְּתוֹךְ הַבִּלְתִּי נִתָּן לְשִׁנּוּי
וּמְמוֹלֶלֶת מִלִּים כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזְּמַן, כְּדֵי לְהַפְסִיק לִרְעֹד, כְּדֵי לְהַפְסִיק
[...]

 (עמ' 113)


*

"להבעיר את המים באש" זה לעשות את הבלתי אפשרי, אבל כאמור "כְּשֶׁהַַבִּיט אִיז אוֹן אָז הַבִּלְתִּיאֶפְשָׁרִי / אִיז הֶפֶּנִינְג", והתוצאה היא מאתיים עמודים של שירה עוצמתית ובועטת, בשלה ומגובשת, לירית ונוגעת - ספר ראשון מאת משוררת צעירה (בת 26). נעם פרתום נותנת את כולה.



© כל הזכויות שמורות
פורסם במאזניים, גיליון 1, כרך פ"ז, פברואר 2013, עמ' 52.


לראש הדף