דף פותח

אלוהים זה משהו אחר
על 'בית קברות לשירים' מאת יובל גלעד

הערות שוליים על לקסיקון הֶקשרים לסופרים ישראלים

הכתיבה עוקפת את השתיקות
על 'שתיקות' מאת סברינה דה ריטה

בית, חיק, לילה
על 'בית בחיק הלילה' מאת בַּכֹּל סֶרְלוּאִי

העתיד של העבר
על השיר 'מה שנפלא' מאת שולמית אפפל

משחקי אורצל על ורד צהוב
על השיר 'היוצא מן הכלל' מאת לאה זהבי

איך זה לא להיות שושן צחור?
על השיר 'ריאיון ביתי' מאת לאה זהבי

שירים בצל המחלה
על 'סמאל אהובי' מאת ענבל אשל כהנסקי

הבלתי אפשרי של נעם פרתום
על 'להבעיר את המים באש'

שיר אושר
על השיר 'כאן, על שפת מים קדושים'
מאת שי אריה מזרחי

'ברושים הם סימני קריאה'
על 'הכוח המדמה' מאת ריקי דסקל

הנפש המתרוננת והנפש הזועפת
על השיר 'לילה ויום' מאת אסתר אטינגר

השָׁד הֶחסר: אסתטיקה של הֶעְדֵּר
על 'שחזור' מאת ליסה כץ

האושר: עיון בשיר מאת שולמית אפפל

להושיע את אלוהים:
בעקבות שתי מילים בשיר מאת ריקי דסקל

היבטים אחדים על 'לחם וגעגועים'
על 'לחם וגעגועים' מאת עודד פלד


צרו קשר


בניית אתר: גבריאלה אלישע
עלה לאוויר ב-27 בינואר 2015


אתר ראשי






 
רשימות על שירה
על השיר 'לילה ויום' מאת אסתר אטינגר

אסתר אטינגר / לילה ויום

"מַה לָּכֶם שֶׁאַתֶּם מְרַנְּנִים,
וּפְעָמִים לָכֶם שֶׁאַתֶּם מְבֹהָלִים?"
היכלות רבתי

הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְרוֹנֶנֶת, זוֹ שֶׁשָּׁרָה בַּלֵּילוֹת
פִּיּוּטִים וְגַם שְׁטֻיּוֹת
אֵיפֹה הִיא עַכְשָׁו?
נֶחְבֵּאת תַּחַת כַּר גָּדוֹל, שָׁם מוֹשֶׁלֶת
הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹעֶפֶת, הַמּוֹנָה וְסוֹפֶרֶת
מְאֹרָעוֹת וְנִשְׁכָּחוֹת.

בּוֹאִי בּוֹאִי נֶפֶשׁ מִתְרוֹנֶנֶת
זוֹ שֶׁשָּׁרָה בַּלֵּילוֹת
שִׁירִי לִי בְּיוֹם הַמְעֻנָּן
שִׁיר יָשָׁן נוֹשָׁן,
שִׁיר כְּלוּלוֹת.

בּוֹאִי בּוֹאִי נֶפֶשׁ מִתְרוֹנֶנֶת
זוֹ שֶׁשָּׁרָה בַּלֵּילוֹת
שִׁירִי לִי בְּיוֹם הַמְעֻנָּן
שִׁיר חָדָשׁ, רַעֲנָן
כְּמַבָּט שֶׁל יֶלֶד בָּעוֹלָם

וַאֲנִי אַמְשִׁיךְ
אסתר אטינגר, לילה ויום, הוצ' הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, תל אביב 2011, עמ' 37.

גבריאלה אלישע / הנפש המתרוננת והנפש הזועפת

על השיר 'לילה ויום' מאת אסתר אטינגר

השיר לילה ויום מעניק את כותרתו לספר השירים החדש של אסתר אטינגר. נדמה שיש בכך כדי להעניק לשיר מעמד מיוחד, נבחר, וגם בגלל זה בחרתי בו.

"לילה ויום" הוא קודם כול מושג של זמן, זמני וחולף מטבעו, אך גם נצחי, כי לילה רודף יום רודף לילה במחזוריות קבועה ואינסופית. תנועת הגופים השמימיים במסלולם יוצרת את הזמן וכדור הארץ המסתובב סביב צירו מחולל יום ומביא לילה. וכמו בסמל הסיני של יִין וינג, צד אחד של ההר מואר (ינג) וצדו השני חשוך (יִין), והם נעים בספירלה אחד לתוך השני ובתוך השני, הינג בשיאו הופך ליִין והיִין בשיאו הופך לינג - מין מחול שכזה, פרפטום מובילה, של היקום, של הזמן.

ועל פני הרצף הספירלי והנצחי של הזמן מתרחשים השינויים - שינויי האור, הצבע, בטבע שבחוץ, וגם בטבע שבפנים, במצבי הנפש. גאות ושפל של הים הם תלויי זמן וגם הנפש היא סוג של ים שמעליו תלוי סוג של ירח, מתמלא או מתמעט, וכמו הים היא גואה ונסוגה, מתגבהת ומנמיכה, על פי יחסי המיקום הדינמיים בינה לבין הירח, המטפורי או הפיזי, ובלשון השיר "הנפש המתרוננת" לעומת "הנפש הזועפת"...

ובשעה של התמעטות, של הסתר פנים, בשעה שהנפש זועפת ו"נחבאת תחת כר גדול", השיר קורא "בואי בואי נפש מתרוננת", פעמיים "בואי" לשון הפצרה. הנה כי כן מהי התרופה לנפש הזועפת? התרופה היא ההפך, היא הנפש המתרוננת. ומהי אותה רינה? שני מובנים לה - זמרה ותפילה - ובעצם זה מובן אחד, שכן לתפילה, במקורהּ, יש גם לחן, ניגון וטעמים, ושתיהן כאחת מגביהות את רוח האדם. ויתר על כן על פי החסידות שמטיפה לשמחת הנפש, הזמרה (הניגון) היא תפילה בעצמה, ולפני שנים רבות קראתי שיש שער נעול בשמים, שרק ניגון יכול לפתוח...

השיר מציע אפוא תרופה פשוטה ונפלאה לנפש הזועפת, ליום סגריר - לשיר, לזמר, לשיר ניגון, לשיר בקול, מה שמאפשר שחרור קולי, משחרר עומסים מן הנפש, מזכך ומרומם אותה ומעיר את השמחה; ולזמרה, לעבודה הקולית, אפשר להוסיף גם את הריקוד שמפעיל את שאר הגוף, והזמרה והריקוד ביחד הם זוג משמים, הם הם עצם השמחה, ההתרוננות, וכשמרימים את הידיים והרגליים גם הנפש משתחררת מכוח הכבידה, נעשית קלה יותר ומתרוממת...

השיר קורא לנפש המתרוננת ומבקש ממנה לשיר. מה לשיר? הבית השני אומר "שירי לי ביום המעונן / שיר ישן נושן, / שיר כלולות", והבית השלישי כמעט זהה לבית השני, אך מבקש "שיר חדש, רענן / כמבט של ילד בעולם". המבט כאן נע אחורה וקדימה, אל העבר מצד אחד ואל הבלתי נודע מצד אחר, שיר ישן מזה ושיר חדש מזה, ברית כלולות מצד זה ופרי האהבה מצד זה; מצד אחד לשאוב נחמה מהזיכרונות הטובים, החגיגיים, זכר כלולות ואהבה, ובד בבד לשמור ולטפח מבט ראשוני של ילד, שהוא נקי וחופשי מזיכרונות, מבט יצירתי, משחקי, גמיש ומתפתח ("אסור להיות זקן" אומר ר' נחמן). וזהו "מחדש מעשה בראשית", אף על פי שכדור הארץ מסתובב סביב צירו מאז ומעולם, מחולל יום ומביא לילה בפעם המי יודע כמה, בכל זאת כל יום הוא יום חדש ולילה חדש, וגם הנפש יכולה להתחדש ולעשות התחלה חדשה, לשיר שיר חדש, ובכך להתגבר על "הנפש הזועפת" ושוב להתרונן... וזוהי עבודת השמחה.

"ואני אמשיך", מסתיים כאן השיר אבל הכול ממשיך...





© כל הזכויות שמורות
פורסם במאזניים, גיליון 3, כרך פ"ו, יוני 2012, עמ' 62.


לראש הדף