דף פותח

אלוהים זה משהו אחר
על 'בית קברות לשירים' מאת יובל גלעד

הערות שוליים על לקסיקון הֶקשרים לסופרים ישראלים

הכתיבה עוקפת את השתיקות
על 'שתיקות' מאת סברינה דה ריטה

בית, חיק, לילה
על 'בית בחיק הלילה' מאת בַּכֹּל סֶרְלוּאִי

העתיד של העבר
על השיר 'מה שנפלא' מאת שולמית אפפל

משחקי אורצל על ורד צהוב
על השיר 'היוצא מן הכלל' מאת לאה זהבי

איך זה לא להיות שושן צחור?
על השיר 'ריאיון ביתי' מאת לאה זהבי

שירים בצל המחלה
על 'סמאל אהובי' מאת ענבל אשל כהנסקי

הבלתי אפשרי של נעם פרתום
על 'להבעיר את המים באש'

שיר אושר
על השיר 'כאן, על שפת מים קדושים'
מאת שי אריה מזרחי

'ברושים הם סימני קריאה'
על 'הכוח המדמה' מאת ריקי דסקל

הנפש המתרוננת והנפש הזועפת
על השיר 'לילה ויום' מאת אסתר אטינגר

השָׁד הֶחסר: אסתטיקה של הֶעְדֵּר
על 'שחזור' מאת ליסה כץ

האושר: עיון בשיר מאת שולמית אפפל

להושיע את אלוהים:
בעקבות שתי מילים בשיר מאת ריקי דסקל

היבטים אחדים על 'לחם וגעגועים'
על 'לחם וגעגועים' מאת עודד פלד


צרו קשר


בניית אתר: גבריאלה אלישע
עלה לאוויר ב-27 בינואר 2015


אתר ראשי






 
רשימות על שירה
על 'בית בחיק הלילה' מאת בכל סרלואי

גבריאלה אלישע

בית, חיק, לילה

בכל סרלואי, בית בחיק הלילה, הוצ' אבן חושן, 2013, 96 עמ'.

*

בכותרת הספר שלוש מילים - בית, חיק, לילה - המייצרות תחושה של אינטימיות ונועם: הבית הוא חלל מכיל, גם החיק, הבית הוא חיק, החיק הוא בית, מילים המייצגות את משאות הנפש העיקריות, והלילה עוטף כמו שמיכת קטיפה. אך השיר 'אשמורת רביעית' (עמ' 73), שממנו לקוחות המילים לכותרת הספר, מגלֶה לנו מציאות רגשית הפוכה: לא בית חם ונעים, כי אם בור של בדידות, והבור ריק, אין בו חיק. את הַבּוֹר הָרֵיק שֶׁל הַבְּדִידוּת הופכת המשוררת בעבודה קשה (כעבודתו של כורה) ל־בַּיִת בְּחֵיק הַלַּיְלָה, ואת החושך האטום היא הופכת לשקוף, כעיניו של ידיד המחזירות את בבואתה ומפיגות את בדידותה:

אֲנִי כּוֹרָה לִי בַּיִת בְּחֵיק הַלַּיְלָה
בְּאֵין בַּיִת אַחֵר.
בַּבּוֹר הָרֵיק שֶׁל הַבְּדִידוּת, הַחֹשֶׁךְ הוּא יָדִיד
אֲנִי מַכִּירָה בּוֹ אֶת פָּנַי.
יפה המצלול המשותף בין כּוֹרָה למַכִּירָה וגם הזוג חֵיק ורֵיק שאפשר לראות בו דבר והיפוכו.



*

שבעה שערים בספר והשער הראשון ששמו 'אישה מטורפת בחושך' הוא שער הטירוף. משהו עולה על גדותיו ואינו מכיל את עצמו, יש צעקות ובכי והרבה מופעים של חושך לכל אורך הספר. ובכל זאת מבחינה צורנית יש שליטה ואיפוק, וקובץ השירים זרוע סונטות (צורה שירית המצייתת לכללים של מבנה וחריזה). הנה לדוגמה המרובע הראשון בסונטה שבעמ' 11 (ללא שם) ולו תבנית חריזה חובקת א-ב-ב-א:

לַיְלָה רַב דּוֹפֵק בַּתְּרִיסִים
אֶת הָאָרֶץ חֹשֶׁךְ מְכַסֶּה.
אוּלַי תֵּצֵא דַּעְתִּי וּמָה אֶעֱשֶׂה
הַפַּחַד חוֹרֵץ בְּגוּפִי רְכָסִים.
בשער השביעי והאחרון מלאכת המחשבת של הסונטה מגיעה לשיאה בדמות 'כליל סונטות' שהוא מחזור בן חמש עשרה סונטות: השורה המסיימת סונטה אחת פותחת את הסונטה שאחריה, והסונטה החמש עשרה מורכבת כולה מהשורות האחרונות של ארבע עשרה הסונטות שקדמו לה. הטירוף, הפחד והבכי ממושטרים במהלך השירים ותוך כדי כתיבתם ונכלאים בתוך חצאי אוקטבות וטֶרְצֶטִים.



*

שירתה של בכל סרלואי יונקת מן המקורות היהודיים ושפתה עשירה ומרובדת. מבחינה תמטית יש בין השאר שער שכותרתו 'ימים נוראים', וכשמו כן הוא עוסק בחגי תשרי וסגנונו לשון תפילה ופיוטים: קָדִים בְּכַדִּים וְיוֹצְרִי לִי מַקְדִּים / וּמִנֶּשֶׁף עַד נֶפֶשׁ בָּאַהַב יוֹקְדִים (עמ' 43). נקל לראות בשתי שורות אלה את עושר החריזה הן בחרוז פנימי קָדִים / כַּדִּים, נֶשֶׁף / נֶפֶשׁ הן בסופי השורות מַקְדִּים / יוֹקְדִים; רוב השירים בשער זה, כמו בספר כולו, מעוטרים במובאות ועמוסים בארמזים, כגון השיר הקטן בעמ' 45, שבולט בו הארמז ל'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' (בראשית ג יט), וכן בולט בו הריתמוס במספר ההברות שבכל שורה, בחזרה ובחריזה:

תשרי התשס"ה

	קוֹלִי שָׁמַעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי 
                       		      (הקדמה לתקיעות)

אַל תֵּאָלֵם אָזְנְךָ
אַל יֵעָלְמוּ יָמַי

אָדָם
יְסוֹדוֹ מֵעָפָר
וְסוֹדוֹ לֶעָפָר
אֶת נַפְשׁוֹ יָבִיא

מבחינה צורנית אנו מוצאים לרוב את הצורה המקראית של עתיד מוארך: וְאֵדָעָה, אִם תְּבוֹאֵנִי כָּלָה וְכַמָּה אֶכְאַב (עמ' 11), אָבוֹאָה כַּסַכִּין הַמְלַחֶשֶׁת, לַהֲפֹךְ בִּי (עמ' 15); שמות פועל בצורתם המשנאית לִסַּע, לֵירֵד (עמ' 8), ופרקטיקת כתיבה דתית־יהודית המכניסה מקף בשמותיו של האל, כגון תּוֹדָה לָ־אֵל (עמ' 9), אֱ־לֹהַי, צִפֳּרִים וּדְמָעוֹת שֶׁנָּתַתְּ בִּי (עמ' 61, וכאן גם ארמז לתפילה 'אלוהי, נשמה שנתת בי', ומעניין לשים לב שהפנייה אל אלוהים היא בלשון נקבה).

אך לא רק צורות ארכאיות, גם צורות חדשות נמצא כאן, כגון כָּל חַיַּי, כָּל מוֹתַי (עמ' 36) - מוות בצורת רבים, בהקבלה לחיים, ובאמת יש תחושה שאנו מתים יותר מפעם אחת במהלך חיינו; אוּלַי נִתְעַשֵּׁן (עמ' 38) - הטיית פועל זה בבניין התפעל איננה שגרתית, ויכולה להתאים למעשנים כבדים שמעשנים את עצמם לדעת; פְּקוּחַת אֵינַיִם (עמ' 77) מתחרז עם שְׁמוּרוֹת עֵינַיִם - שילוב מעניין בין עַיִן לאַיִן ובין אַיִן לאֲנִי, ואַיִן בצורת הזוגי הוא חידוש, כמותו לא ראיתי קודם.



*

אֱ־לֹהִים נוֹשֵׁר עַל קַרְקָעִית הַיַּעַר (עמ' 32), ובאותו עמוד צְעָקוֹת נוֹשְׁרוֹת / מַרְבַד עָלִים רַךְ. ייתכן שאלוהים מקביל כאן לצעקה, בייחוד כאנטיתזה ללְמוּדֵי שְׁתִיקָה אָנוּ נוֹהֲמִים (שם). אפשר שהוא מקביל לעלה שנפילתו חרישית, ואולי יש כאן דברים שאינם מתיישבים ביחד בחוויה החוץ־שירית, כי אין צעקה נחווית כמַרְבַד עָלִים רַךְ, אבל באלכימיה של השיר הכול אפשרי. ייתכן שאפשר לחלץ איזו משמעות משורות השיר האלה, אך אין הכרח בכך. יש קסם במילים, בתמונה, ברעיון. אֱ־לֹהִים נוֹשֵׁר עַל קַרְקָעִית הַיַּעַר, כמה יפה!

ועוד מטפורות ודימויים יפהפיים שחלקם מתכתבים עם משוררות אחרות: דַּלְתוֹת הַלַּיְלָה בְּרַחֲמַי הַפְּתוּחִים / בִּנְשִׁימוֹתַי הָרוֹעֲדוֹת / מְבַקְּשׁוֹת שׁוֹשַׁנָּה // פִּתְחִי לִי (עמ' 68) - ענוג ועדין כמו השושנה של זלדה; גּוּפִי כִּפְשׁוּטוֹ וּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא כִּפְשׁוּטָם / בֵּין שְׁנַיִם תָּמִיד הַתְּהוֹם (עמ' 72) - מעלה על הדעת את השיר של לאה גולדברג זֶה לֹא הַיָּם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ / זֶה לֹא הַתְּהוֹם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ / [...] זֶה אָנוּ שְׁנֵינוּ אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ; ועוד אֲנִי מַטְלִיאָה כְּתָמִים שֶׁל אוֹר / בְּשִׂמְלַת הַחֹשֶׁךְ (עמ' 74) - אצל ריקי דסקל אנו קוראים עֲלֵי שַׁלֶּכֶת צְהֻבִּים הוֹפְכִים טְלָאִים שֶׁל אוֹר (לחם הפָּנים, עמ' 16). אם נטליא את התמונות, נקבל שאלוהים נושר על קרקעית היער כמו עלי שלכת צהובים ההופכים טלאים של אור בשַׂלמת הלילה השחורה (בשיר אחר של ריקי כתוב לִהְיוֹת מַלְכַּת לַיְלָה פּוֹרֶשֶׂת / שַׂלְמָה שְׁחוֹרָה והאימז'ים קרובים).



*

בשנים האחרונות הולכים ומתרבים קולות השירה האמוניים־הדתיים. אפשר שזה קשור לקבוצת משיב הרוח ומפעלותיה בכתב עת, אנתולוגיות, פסטיבל, סדנאות - הפועלת בהתמדה קרוב לעשרים שנה, ומשמשת במה לקולות חדשים וּותיקים הנוגעים בתכנים יהודיים. ואמנם בַּכֹּל סרלואי 'השתתפה בעריכת גיליון "נשים" של משיב הרוח' ככתוב על גב הספר.

תופעה זו מבורכת, והיא מלמדת על התנרמלות ואינטגרציה הבאות לידי ביטוי בתחום השירה. שהרי השירה איננה עניין מגזרי, ואין באמת סיבה מדוע אנשים דתיים יהיו מנועים מן השירה הן כיוצרים הן כצרכנים. אדרבה, בהיותם קרובים יותר למקורות הספרותיים היהודיים, הם חשופים יותר לשפת השירה ולאוצרות הלשון העברית, ומהבחינה הזאת יש להם יתרון על פני מי שלא מכירים את המקורות האלה.

בכל סרלואי, משוררת צעירה (ילידת 1983), היא אחד הקולות האלה. זיקתה למקורות הספרותיים, העתיקים והחדשים, ברורה ובולטת. 'בית בחיק הלילה' הוא ספרהּ הראשון, ולצד הביצוע השירי שכבר מומש, יש בו גם הבטחה לבאות.



© כל הזכויות שמורות
פורסם במשיב הרוח: כתב עת לשירה יהודית ישראלית, מג, חורף תשע"ד, עמ' 55.


לראש הדף