דף פותח

אלוהים זה משהו אחר
על 'בית קברות לשירים' מאת יובל גלעד

הערות שוליים על לקסיקון הֶקשרים לסופרים ישראלים

הכתיבה עוקפת את השתיקות
על 'שתיקות' מאת סברינה דה ריטה

בית, חיק, לילה
על 'בית בחיק הלילה' מאת בַּכֹּל סֶרְלוּאִי

העתיד של העבר
על השיר 'מה שנפלא' מאת שולמית אפפל

משחקי אורצל על ורד צהוב
על השיר 'היוצא מן הכלל' מאת לאה זהבי

איך זה לא להיות שושן צחור?
על השיר 'ריאיון ביתי' מאת לאה זהבי

שירים בצל המחלה
על 'סמאל אהובי' מאת ענבל אשל כהנסקי

הבלתי אפשרי של נעם פרתום
על 'להבעיר את המים באש'

שיר אושר
על השיר 'כאן, על שפת מים קדושים'
מאת שי אריה מזרחי

'ברושים הם סימני קריאה'
על 'הכוח המדמה' מאת ריקי דסקל

הנפש המתרוננת והנפש הזועפת
על השיר 'לילה ויום' מאת אסתר אטינגר

השָׁד הֶחסר: אסתטיקה של הֶעְדֵּר
על 'שחזור' מאת ליסה כץ

האושר: עיון בשיר מאת שולמית אפפל

להושיע את אלוהים:
בעקבות שתי מילים בשיר מאת ריקי דסקל

היבטים אחדים על 'לחם וגעגועים'
על 'לחם וגעגועים' מאת עודד פלד


צרו קשר


בניית אתר: גבריאלה אלישע
עלה לאוויר ב-27 בינואר 2015


אתר ראשי






 
רשימות על שירה
על השיר 'מה שנפלא' מאת שולמית אפפל

שולמית אפפל / מה שנפלא

מַה שֶּׁנִּפְלָא בַּכְּתִיבָה
שֶׁהַחַיִּים הֵם הַגָּדֵר מִמּוּל
וְהַחַלּוֹן בַּחֶדֶר
וְגַם הָעֵץ
וְאַתְּ מַחְלִיטָה עַל הַמֶּרְחָק
אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לֶעָבָר
הוּא הָיָה מְחֻרְבָּן
אֲבָל הֶאֱמַנְתִּי בֶּעָתִיד
שולמית אפפל, פחות מאמת אין טעם לכתוב, הוצ' ספרא, 2013, עמ' 48.

גבריאלה אלישע / העתיד של העבר

על השיר 'מה שנפלא' מאת שולמית אפפל

איך בכלל אפשר להגדיר מהם החיים ולא ללכת לאיבוד בתוך שלל האפשרויות וסבך המורכבויות, שהרי החיים כוללים הכול, ואיך אפשר להכניס את הכול לכמה מילים שיתמצתו אותו? אך מה שנפלא בשיר הזה הוא שאפשר לעשות סדר בכאוס, לתחום את החיים ולסמן את גבולות העולם ונקודות ציון בתוכו - גדר, חלון וגם עץ - כמו רישום מינימליסטי הנותן את קווי המתאר והעצמים הבולטים בנוף בלא להיכנס לפרטים. אפשר לפשט את הדברים, לצמצם אותם לרגע נתון, כאן ועכשיו, לקרוא להם בשם, להגדיר אותם ולקבוע את היחסים ביניהם, ובכך להשיג שליטה והתמצאות במרחב ובזמן.

החיים בשיר כוללים לא רק את האובייקטים גדר, חלון ועץ, אלא גם את האני הכותבת המשקיפה בעד החלון, מתווכת בין פְּנים לחוץ, ו'מחליטה על המרחק'. מה שנפלא בכתיבה הוא שהמשורר, ואולי בעיקר המשוררת, שהם לעתים עלים נידפים וחסרי ביטחון בחיי המעשה, לעתים חריגים, זרים ולא שייכים, שקולם בעולם על פי רוב חרישי ולא נשמע - הם בעלי הבית ביצירה שלהם, והם המחליטים והקובעים מתי לעשות זום אין וזום אאוט, כיצד לחשב את היחסים והפרופורציות בין העצמים, וכיצד לארוג הרמוניה של משמעויות והגאים. זאת הממלכה שלהם, הבית שלהם, והם בעלי בית בביתם, הם הבוראים והריבונים. המשנה אומרת אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום (אבות, ד, ג), נדמה שהכתיבה היא השעה והמקום של המשורר.

השורה 'ואת מחליטה על המרחק' היא שורת התווך של השיר, והיא מתווכת בין חלקו הראשון של השיר המדבר על יחסי מיקום בין העצמים במרחב לבין חלקו השני של השיר המדבר על יחסי מיקום בזמן, בין העבר לעתיד, וליתר דיוק העתיד של העבר. בשורה הזאת מתרחש גם המעבר מהגיגים ארס־פואטיים על הכתיבה והחיים אל וידוי אישי בגוף ראשון, ומעניין לראות איך מתבצע המעבר מבחינה תחבירית: בעוד ההגיגים באים בצורת הגדרה שֵׁמָנִית (נטולת פועל) בתוך הגדרה שמנית - 'מה שנפלא בכתיבה [הוא] שהחיים הם'... שורת המעבר 'ואת מחליטה על המרחק' עוברת לגוף שני נוכחת המכַוון אל האני הכותבת, כאמירה כללית המרחיקה את העדות (וכאן נכנס גם הפועל הראשון בשיר), ולבסוף הווידוי האישי עובר לגוף ראשון, אל האני הפרטי, ולשימוש בפעלים, אמנם לא פעלים של עשייה נמרצת, אלא פעלים המבטאים רחשי נפש, תנועה ופעולה פנימיות (מתגעגעת, האמנתי).

לאחר שרטוט הטבע הדומם - גדר, חלון, עץ המשַמשים כתפאורה - נכנסת הנפש הפועלת, ה'מחליטה על המרחק', ומביימת את הסצנה. בסצנה הזאת ניצבת דמות המביטה לאחור. הדמות הזאת היא האני הפרטי והאישי (לעומת האני המשוררי־היוצר) של הכותבת והיא נותנת וידוי אישי, כאמור. למרות שהעבר היה מחורבן, המבט שלה נוסטלגי. למעשה היא מתגעגעת לאמונה בעתיד שהייתה לה בעבר, כי ככל שהעבר היה קשה, האמונה בעתיד נתנה כוחות להתגבר עליו ואופק לשאוף אליו, וככל הנראה אמונה זו חסרה לה בהווה - קרוב לוודאי משום שאותו עתיד כבר חלף, כי ככל שהעבר מתארך, כן העתיד מתקצר ואפשרויות התיקון והגשמת השאיפות הולכות ומצטמקות.

מה שנפלא בשיר הזה הוא היותו קצר, פשוט מאוד ונהיר להפליא, והוא כומס בתוכו תובנות ומורכבויות.



© כל הזכויות שמורות
פורסם במאזניים, גיליון 1, כרך פ"ח, פברואר 2014, עמ' 21.


לראש הדף